פרשת דברים: משה לומד להנהיג

English

יותר מארבעים שנה אחרי המפגש הגורלי בסנה הבוער, משה כבר לא מתחמק מן המשימה בטענה שהוא "ערל שפתיים" אלא משתמש בלשונו הצחה במאמץ אחרון להביא את משימתו לסיום מוצלח. מלא חששות לגבי עתידו של עם ישראל אחרי מותו, הוא אוסף את כל העם לתדרוך מסכם, הנועד להכין את דור המדבר לחיים בארץ. משה לא מספר רק את קורות העם מיציאת מצרים עד אותו היום כפי שכבר קראנו, אלא מוסיף עליהם ולטענתו מבאר אותם. לפעמים הוא משנה ומוסיף ואז משאיר אותנו לבאר. אתמקד בנאמר על ביזור הסמכויות ועל מינוי ראשי שבטים לתמוך במשה בהנהגת העם.

הנושא עולה שלוש פעמים בתורה – בפרשת יתרו, בפרשת בהעלותך ובפרשת דברים. השאלה נשאלת, האם מדובר בשלושה אירועים שונים או בזוויות שונות על אירוע אחד ואולי מדובר בשני אירועים? לי נראה שאכן מדובר באירועים נפרדים שמחֻברים יחד למהלך בן שלושה שלבים.

בפרשת יתרו, לפני מעמד הר סיני, חסַר למשה ניסיון בהנהגה של עם חופשי. עד כה הוא תפקד כנציג של איגוד מקצועי מול בעל-הבית נוקשֶה וכנראה לא היה מעורב בעניינים הפנימיים של העם. ופתאום יוצאים לחופשי וכל האחריות נופלת עליו. הוא מנסה להיענות לדרישות וקורס.  
טוב שחותנו יתרו כהן מדיין, שהיה מנהיג בעל ניסיון, בא לבקר ומביא את ציפורה והילדים אל משה. הוא מיד קולט את הבעיה וממליץ למשה למנות אנשים תחתיו לטפל בנושאים הפחות כבדים. משה מסכים והטקסט טוען שהוא אכן מינה אנשים. אך נראה שהם לא הצליחו בתפקיד.

איך אני מעזה לטעון שהם לא תפקדו? פשוט. שנה לאחר מכן, עת שבני ישראל עזבו את הר סיני  ומתלוננים על תנאי

החיים, משה זועק אל ה': "לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת־כׇּל־הָעָם הַזֶּה׃" (במדבר יא: טו). באותו הזמן משה מדבר רק עם אלוהים. אלוהים מקשיב לו, ומציע לאסוף זקנים ולהאציל מרוחו עליהם, שלא יהיה לבד. משה מקבל את ההצעה ומאציל מכוחותיו הנבואיים לזקנים שמתנבאים, פעם אחת. משה לא משכיל לנצל את קִרבתם של הזקנים לשטח כדי להבין מה באמת מציק לעם ש"זוכים" למפגן אלוהי של כוח זועם, קודם עודף עצום של בשר שֺלו ואז מגפה.  

לדעתי חוסר התקשורת הזה היה גורם חשוב בתגובתו המאכזבת של העם לדיווח של ראשי השבטים שנשלחו לתור את הארץ. משמע, ניתוק בין ההנהגה והעם הוביל ל-39 שנות הנדודים.

זה מביא אותנו לפרשה שלנו, בתום הנדודים. משה מספר עתה על אותה התקופה, כאשר עדיין היה אפשר לחשוב על זמן הליכה של 11 יום מסיני לגבול הארץ, כמו שנאמר בתחילת הפרק.  אבל משה מספר סיפור אחר לגמרי, בו הוא דווקא מתייעץ עם העם והם ביחד בוחרים וממנים "שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים."

מה יכול להסביר את הפער? לפני שאענה, אני רוצה לחזור לשני אירועים נוספים בסוף פרשת בהעלותך: נבואתם של אלדד ומדד ותלונתם של מרים ואהרון. כאשר יהושע מודאג מהתנהגותם של אלדד ומדד, משה רגוע ועונה "וּמִי יִתֵּן כׇּל־עַם ה' נְבִיאִים" (במ' יא:כט). אולי תמיכתו בנבואה נרחבת עודדה את שאלתם של מרים ואהרון: "הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'?" (במ' יב:ב). כך או אחרת, גם הם לא מקבלים תגובה שקולה ומענה בשיחה עניינית, אלא נזיפה משמים.

חוסר יכולתו לדבר עם אנשים משאיר את משה מבודד. אפשר לדמיין שהוא הולך הביתה. בהיסוס, הוא מתחיל לדבר. ציפורה בת יתרו מקשיבה, מגיבה והם משוחחים ארוכות. אט-אט משה מבין. טוב לדבר עם אנשים וחשוב להקשיב להם. הוא צריך עזרה, לא עזרה נבואית אלא שיפוטית ומנהלית, וכדאי להתייעץ עם העם. בשנה אחרי יציאת מצרים אנשים מכירים יותר לעומק את תכונותיהם האמיתיות של חברי\הם ולכן יכולים להשתתף בבחירת המנהיגים.

התהליך לוקח זמן. לפני שהכול מוכן ומבצעי, השליחים נשלחים והשבר נפתח. את הגלגל אי-אפשר להחזיר אחורה אבל בשנות הנדודים למשה כן הייתה תמיכה. ראשי השבטים עזרו לשקם את העם, בהתאם לכתב המנוי שקבלו ממשה "שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין־אִישׁ וּבֵין־אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ׃ לֹא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא... (דברים א:טז-יז).

משה מצוה אותם לשפוט בצדק ומשפט, ללא משוא פנים. דבריו מהדהדים בהפטרה. הנביא ישעיהו מקונן ומתריס "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה?" עיר שהייתה מלאה בצדק ומשפט הפכה למעון מרצחים. שרים קבלו שוחד מגנבים ושופטים התעלמו מצדקתם של יתומים ואלמנות, האנשים המוחלשים בשולי החברה (א:כא, כג). אבל לא הכול אבוד. יש גם הבטחה:

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה.... צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה׃"
כן יהי רצון.

שושנה מיכאל צוקר, קהילת הוד והדר תשפ"ה